update - just added Igros Moshe (E.H IV 113) regarding the need for a get if husband is a homosexual
Times of Israel Ashkenazic Chief Rabbi David Lau intervened to help a woman obtain a religious divorce after a 14-year wait.
The woman discovered 14 years ago that her husband was having a homosexual relationship with a Filipino caregiver. The woman immediately filed for divorce in the Jerusalem Rabbinical Court.
The Supreme Rabbinical Court then attempted to broker a deal under which the husband would agree to the divorce if she paid him 18 percent of a jointly owned apartment. The woman refused, according to The Jerusalem Post, insisting that she should not have to buy a bill of divorce from her husband.
In a hearing of the Supreme Rabbinical Court last week, Lau, who sat on the panel, over five hours convinced the husband to drop his claim to part of the apartment and to grant the bill of the get if the wife dropped her claim in Family Court. [...]
שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן קיג
מי שלאחר נישואיו נודע שהוא שטוף במשכב זכר אם הוא מק"ט =מקח טעות=.
י' סיון תשל"ח מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר שמואל טובי' שטערן.
הנה ראיתי את כל קונטרסו במה שרוצה כתר"ה לחלק בין דורות אלו לדורות הקדמונים ממה שרואין שהנשים בדורות אלו מקפידין עוד יותר במומין דהאיש ממה שמקפידין האנשים במומי הנשים, הנה אף ששייך לומר סברא כזו קשה לעשות מעשה כי הרי גם בזמן הגמ' מצינו דהנשים לא היו מתרצות אלא למי שהחשיבוהו להגון להן כדאשכחן בכמה מקומות, כהא דבכתובות דף כ"ב ע"א שהיתה נאמנת האשה שאמרה לאיזה בני אדם שקפצו עליה לקדשה ואמרה א"א אני ואח"כ עמדה וקידשה את עצמה שהאמינו לה באמתלא שלאלו שאמרה בתחלה א"א אני היה זה שקר משום שלא רצתה להנשא להן שהיו אינם מהוגנים ולאיש זה שנתקדשה הוא הגון, ואם חזקה הוא שהאשה בכל דהו ניחא לה לא היו מאמינים לה, דהא לא משמע שאנשים שלא רצתה בהם היו גרועין כאלו שאף סתם אשה לא היתה רוצה דלאנשים כאלו לא היתה צריכה לשקר ולומר שהיא א"א אלא לא היתה בושה לומר להם שאינה רוצית בהן אלא ודאי שהיו אנשים חשובין בעצם והיתה חוששת שאינשי מכיריה וקרוביה ישתדלו לפייסה שתנשא לאחד מהן או הם עצמם יפצרו בה עד שתתרצה, ומ"מ היתה נאמנת שהוא רק מחמת שלא לכל אדם אשה רוצה להתקדש אף שלפי דעת אינשי היו הגונים לה, וגם משמע שעבר הרבה זמן עד שנתקדשה למי שהיתה סבורה שהוא הגון לה וחפצה והיה לה לחוש שיעבור זמן יותר גדול ומ"מ לא רצתה לינשא לאלו שרצו בה, אך אפשר לדחות דאשה זו שהיתה גדולה בנוי שאני שלכן האמינו לה שלא רצתה בהן משום שהיה ברור לה שיזדמן מי שירצה בה איש כזה שגם היא תרצה בו ביותר ותאמר שזה הגון לה, ומה שליכא חלוק לכל הדינים שהוא מטעם דר"ל דטב למיתב טן דו הוא משום לא פלוג ולא ניתן הדבר לשיעורין ורק לענין אמתלא זו שייך לחלק משום דכל אמתלא אינה שוה לכל הנשים ובהכרח מיפלגו כל אחת באמתלא השייך לה.
אבל הא א"ר יהודה אמר רב ואמרי לה ר"א אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה כדאיתא בקידושין דף מ"א ע"א, והרי האב ברובא דרובא פעמים מקדש את בתו לראוי והגון לה ומ"מ אסרו מטעם דשמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית, ואם הנשים היו בזמן ההוא מתרצות בבעל כ"ד לא היה שייך לאסור להאב לקדש את בתו בשביל איזה חשש רחוק, אלא ודאי גם בזמנם רוב הנשים לא היו מתקדשות אלא למי שחושבות שהוא יותר טוב להן אך מ"מ היו נמצאות איזה נשי שהיו מתרצות אף לבעל כ"ד, שלכן כשעשתה שליח לקדש אף כשלא ראתהו לא חיישינן שמא תחזור בה וליכא איסורא מחשש שמא יתגנה עליה כדכתבו שם התוס' דהרי חזינן שהיא מן המיעוט שלא קפדי כל כך, וכן הוא בקידושין דף ז' ע"א דאשה ניחא לה להתקדש בקנין כל דהוא דלכן לא היינו יודעין מדמקודשת בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך ובתן מנה לפלוני ואקדש אני לו ובהילך מנה ואקדש אני לך גם בקנין כסף דשדה שג"כ הוא משום דאמרה בעצמה זה, אבל באמת תמוה שם מה שמביא הגמ' הא דר"ל דברור לנו אדרבה שרובא דרובא נשי לא איכפת להו במה שמקדשין אותה, ומפורש ברמ"א אה"ע סימן ל"א סעי' ב' גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן שא"כ אין זה מהא דר"ל דטב למיתב טן דו שכשרות וצנועות שאין מקפידות במה מקדשין אותן מקפידות שלא לינשא אלא להגון להן, ובלא זה הא אף מדינא דגמרא חייב אדם ליתן נדוניא לבתו כדי שיקפצו עליה ואף עני המשיא את בתו תנן בכתובות דף ס"ז ע"א דלא יפחות לה מחמשים זוז ואף מכיס של צדקה אין פוחתין מחמשים זוז וכשיש להאב הוא עישור נכסים וגם מצדקה מוסיפין כשיש בכיס שא"כ ודאי אם לא היה דין התורה שצריך כסף לקנין קידושין לא היתה אף אשה אחת שתרצה שיתנו לה כסף שאף דינר אינו כלום נגד הנדוניא והוצאות החתונה ורק מגזה"כ הוא נותן לה כסף והיא מקבלת הכסף, ורק מאחר שחייבה התורה שיתן לה כסף יש שמקפידות מצד כבוד בעלמא שיתן לה דבר השוה הרבה וע"ז כתב הרמ"א שכשרות וצנועות לא יקפידו על זה, וא"כ אף בלא דר"ל ידוע שכל עשיית הקידושין בכסף הוא רק משום שצריך קנין ולא מפני שהאשה אינה רוצה להתקדש ולכן ברור שאם רוצה להתקדש במה שיתן לפלוני ובהנאה דקבלת אדם חשוב מקודשת אבל במכירת שדה שכל הענין הוא בשביל קבלת כסף לא היינו יודעין ובהכרח צריך לומר דליותר פשיטותא הביא הגמ' מהא דר"ל ועדיין צע"ק בזה.
אך מצינו שלהתגרש לא ניחא לנשי כל כך בהא דמזכה גט במקום קטטה ביבמות דף קי"ח ע"ב, וכן לטעמא דרבא בכתובות דף ע"ה ע"א איכא חלוק דהאיש מקפיד שלא יאסר בקרובות דאשה חשובה והאשה לא איכפת לה אם תאסר בקרובים דאדם החשוב משום דקפידא זו להניח בעל זה בשביל קפידא על בעל זה שלא נזהר בנדרים אף שהתירם מחמת שתאסר לשנים ושלשה אינשי שלא ידוע לה שהם ירצו בה, והאיש שג"כ אין טעם שיניח אשה חשובה זו בשביל ספק שתים ושלש נשי דיאסר בהן דאפשר שהן לא יתרצו להנשא לו שצריך לומר שהוא מגאות האיש שחושב שודאי יתרצו, הגאוה כזו ליכא לנשי שחוששות יותר לשמא לא ירצו בה מכפי האיש, אבל בעצם גם בזמנם היו רוב נשי מקפידות מלינשא אלא לאנשים שחושבות שהם הגונים להן, אבל מ"מ חששו יותר בנשי שיותר מתרצות מבאינשי א"כ גם בזה"ז אין לסמוך לומר שנשתנה.
אבל לענין נ"ד כיון שמצינו שבמום גדול הוא בעצם מקח טעות גם באשה כדבארתי באג"מ חאה"ע ח"א סימן ע"ט וסימן פ' מסתבר שזה דהבעל הוא שטוף במשכב זכור שהוא התועבה היותר גדולה והמאוס ביותר והוא דבר גנאי לכל המשפחה, וכ"ש שיהיה זה גנאי ביותר לאשתו אם בעלה בוחר יותר במשכב המאוס הזה תחת משכב אשתו הוא ודאי קידושי טעות וברור לן ששום אשה לא היתה מתרצית להנשא לאדם מנוול ומאוס ובזוי כזה, ואם תיכף כשנודעת מזה הלכה ממנו מסתבר שאם אי אפשר להשיג גט ממנו יש להתירה מדין קידושי טעות, אך אם אפשר להשיג גט צריך להשתדל בכל מאי דאפשר להשיג גט כשר, דהא אם אינו שטוף בזה אלא שנזדמן איזה פעם מצד שתקפו יצרו אולי אין להחשיב זה לקידושי טעות אף שהוא רשע גמור גם בשביל פעם אחת ויש שיטעו לדמות להחשיב גם זה קידושי טעות, אבל אם הוא שטוף בזה שיותר נהנה ממשכב זכור ממשכב נשים הוא ודאי קידושי טעות, אבל כל זה אם הלכה ממנו תיכף אבל אם שהתה אצלו אף אחר שנודעת אז קשה לבטל הקידושין. ואם בא זה מענין שטות מאחר שהוא שלא כדרך הטבע ודאי הוא מום דכיון שהוא מצד שטות עלול לעוד שטותים, אבל בעצם הוא מצד רשעות וניוול שג"כ הוא טעות כדלעיל.
והנני ידידו, משה פיינשטיין.
0 comments:
Post a Comment